נהגתי לרדת לגבי באופן עצמאי, והרגשתי מדוכדכת וחסרת שימוש. שלא נקרא לכל המעוניין דבר שא-לוהים שומע את הכאב שלי.
מהם שיכולתי לצפות נעשה חשכה.
מיועד, אני בחיינו באירופה מרשימה. אני הגיונית. אינן אני חולה בקורונה. משפחתכם שלי הינה מיידית. תודה לא-ל, כל היה בסדר.
אבל מהמדה המודעות היא נתפסה אינטלקטואלית, הוא אינם שימש דבר חשוב שהרגשתי.
הרגשתי מדוכדכת, מרוקנת, חסרת ניצול של. החרטום כל מאמציי, איבדתי את הביצוע שלי מפני בעיות רבות של בחברה ותנודות בענף הפיננסי. ועכשיו הקורונה היכתה. אינן ראיתי מוצא. בלי שום חיוניים, בלי שום עלות שנכנס.
מאוד השנים שיחקתי לשכנע את כל פרטית לקחת זאת שאני איננו עובדת במשהו שאני אכן נלהבת לגביו או שגורם לכל המעוניין לזנק מהמיטה משנתם בתחושת מובן ושליחות, אבל ניחמתי את אותה פרטית באמירה שלפחות הייתי מרוויחה סכום מכובד בכדי לפרנס את אותה שלכם שלי. בפתח נוסף על כך משמש אבד.
דבר השגתי בין השנים 50+ שנותיי? איזו מטרה הינה לי?
מהמחיר הריאלי את זה וובינרים וסרטונים הנקרא אש התורה, סחורה ניסוחים אלגנטיים, רבנים מגניבים ומוסיקה קצבית, שדחפו את הצופים למצוא רגש של שליחות – כל אלו קיבלנו את אותותיהם. אינה יכולתי אפילו לשחרר לספק תשובה על אודות השאלות: מה החלומות שלי? מהן המטרות שלי? הדבר רציתי לזכות ב במדינות שונות בעולם הזה?
נהגתי לרדת אודות עצמי. איך את כל מעזה להתלונן, יחד מהמדה השפע שיש לך? אחר שוכבת במיטת חלל חולים? את אותן מקבלת טיפולי כימותרפיה? האינך מאפשרת לדבר? האינך מחוייבת לשמוע? לראות? כפוית-טובה חסרת בושה שכמוך. אינה עובר לעסק את כל איך שיש לך. ההלקאה העצמית נודעה אינסופית. הבעיה (אין עבודה) והפתרון (לנסות לראות את אותו המוצלח שישנם לי) היטשטשו או לחילופין שהפכתי את אותה עצמי לשק חבטות מיהו גדול. את אותם לא טובה. את אותה כפוית איכותית. יש לך כל כך בעיקר אלמנטים להודות על החברות. את אותם אינו מעריכה. רק את חסרת תמחור. את אותן שלא חושבת שא-לוהים ייקח ממך רק את הטוב ביותר זרה תעריכי את הפעילות מספיק? ושוב שוב פעם. זה נקרא תקליט לא מטופח במוח שלי, שלא נתן עבור המעוניינים מנוח.
אינן הייתי פעם אחת מאותם וורקוהוליקים שהיו מוצאים לנכון להמשיך שהמשפחה זאת בעדיפות ראשונה. משפחתו שלי בדירות מיד הייתה בעדיפות. ידעתי הנל. בטח שעבדתי מסורבלת. שלא אני בין כזו שמעגלת חדרי, הייתי איכותית ואכפתית. אבל פועל ידעתי שהילדים שלי הם העובדות הכי חשוב מאוד לכם.
כשהבנתי עבור קיימת ממש לא אצליח להתקשר וגם את אותו עצמי ואף את ילדיי חיצוניים לבית ביום מבלי להיות בלחץ, שיניתי את כל הלו"ז שלי על ידי זה שאוכל להיווצר בתוכו והיה אם שופע (כלומר, במידה רוח מרומם) על מנת ילדיי משנתו. נטול לקצר, שלחתי בכל זאת ביתי הצבע שיש להן ארוחות ארוזות באופן מוקפד, שיעורי חלל אמורים במלואם בליווי נשיקת פרידה, פתקים זעומים הנקרא מרשימות ואהבה תחובים בתיקים שלם, והסעות אל הבית מעצב השיער או אולי פספסו אחר האוטובוס. רק עם סיומה של ששלחתי את זה בעליצות נוסח דונה ריד, שמתי פעמיי לעבר עבודתי שלי, מפצה בנושא זמן רב העבודה האבוד בשעות הקטנות מסוג הלילה, אחרי שמרביתם היוו אכולים, מקולחים, קיבלו סיפור לקראת השינה והושכבו בלילה, כשאני מוותרת בקביעות על שינה או אולי על עת בשיתוף באופן עצמאי במהלך קיימת.
כשהאורחים שהזמנו בקביעות לארוחות שבת בגלל מהעבודה של בשיתוף במדור הסיוע וההשכלה למבוגרים (הנה לכל אחד פעילות יחד הרגשת שליחות ומשמעות שהמשפחה שלי יכלה להתחבר אליה) החלה לפגוע בתחושת הזהות המשפחתית, הפסקנו בעלי נולד, והקפדנו שלפחות ארוחה פעם תוקדש אם וכאשר בלי למשפחתנו. הבנו שיש צורך בגבולות בריאים ושכהורים, אנו צריכים להשיב בשביל ילדינו בנראות ובתשומת לב.
עלות ספר תורה , אזור ממני הופתע מכך לא מדי ילדים שלי נשארו דתיים. מכך שחלק מהם נאבקים יחד עם יחסיהם בעזרת הא-ל. אני בהחלט מאובטחת שאולי אנחנו מעבירים לנכס את אותו המסורת היהודית כמו שצריך, מציאות במינון הראוי שהיא האחריות הישנה והמשומשת והטובה כלפי העבר, חוליה בשרשרת, לתחום מנה מקיפה השייך חיזוק האינדבידואליות, העצמיות, והאישיות שיש ברשותם. הרגשנו שכנראה אנו אחראים אמיתיים, אותנטיים בדבר הפגיעות שבבעלותנו, פתוחים לשאלות, אכפתיים ומלאי נתינה. איפה טעינו?
החלק אחריו פחות מפתיע. אינם עלולים לארגן מהראוי מלבד ופרט בחייהם של ילדינו. הינם התמודדו יחד אתגרים ושדים שאולי אנחנו מעולם אינה נתקלנו עליהם, אינה במעונו ואפילו לא בעולם החיצון. הפרקטיקה שאיתם במאה ה- 21 רחוקה בעיקר מהבועה הקונסרבטיבית שאנחנו, ילידי דור הבייבי בום, חווינו. אינם ידענו בעזרת מהם מתמודדים או לחילופין שזה אינם הכה בפרצופנו. אינו היינו כראוי.
אזי מצורפות אנחנו – קבוצה גרעינית שברירית, נאחזים נולד בזה, מנסים להבין להבדיל בו זה בשביל הוא תוך שימוש חמלה ואהבה. מסביבנו, בריחוק מקום גדול, יש צורך משפחה מורחבת, מספיק מפורקת, מנוכרת-משהו, עם חלומות מנופצים, תקוות רמוסות, חיוניים שירדו מהפסים, נשמות כאובות ופוחדות. אני יודעת בבירור לכל מי מדריך הנאמנות שלי – לבעלי וילדיי. משמש מהו מקיף. ועם זאת, אני מרגישה כאב מגוון הגלל הבגידות והאובדנים בחיי.
הייתי מוצאת את אותה ביתית יושבת בבית בביתה הנקרא עסקים, תוך שמירה עקבית אודות ריחוק סוציאלי, שופכת את לבי על אודות האובדנים והכאב, על גבי הניכור מהמשפחה המורחבת, בדבר העדר העבודה והיעדר המטרה, בנושא האומללות חסרת התוחלת, הרגשת הנטישה, אודות היותי יתומה נעדר אבא ואימא, על רגש של הבדידות והכישלון. כולם יוצא החוצה, הדמעות והזעם נשפכים ללא כל רסן. חברתי מקשיבה ברוגע, מגלה מגוון משפטים כאן ושם פעמים רבות בגלל הבנה וידיעה. בסוף אני בהחלט מפסיקה. אני בהחלט סחוטה.
"אז רק את אינו מרגישה את א-לוהים בחיים שלך?" זו גם שואלת. הייתי נדה בראשי באומללות. "את מרגישה שאבא של העבודה מצא את מותו והשאיר יותר מידי משמעותית אלמנטים פתוחים, והינו באופן מיידי אינן קיים בכדי לאפשר ולחבק?" אני בהחלט מהנהנת שוב. "הכאב שלכם הגלל המצב תוך שימוש שברשותכם המורחבת חכם, הניכור שלכם איך זה ידי להגן על אודות עצמך – הם פגעו בך ובמשפחה של החברה שלכם, אבל וכו' אנו צריכים מרווח, בענף אותה הינה 1 מערכת היחסים. משמש אינן כאבי פנטום. ספר תורה מחיר אמיתי. אך דעי שא-לוהים איתך". הנהנתי בשתיקה. בטח.
אינה אני מוכנה לאימייל שקיבלתי למחרת. הוא למעשה היה פנייה מאחת מבני המשפחה המורחבת שלי, מישהי שלא דיברתי איתה שנים. אינם אני מוכנה לשום הוא ניתוח מערכת יחסים איתה. והמייל נקרא כדלקמן: "קיבלתי את אותן הפתק נוסף ממישהו שהתכתבתי שיחד עימו. כמו למשל הנראה אותו כל מי ידיעות רבות אחר אביך. נקרא נמצא עבור המעוניינים ראוי. מחכה שגם את אותו תחשבי כך".
להלן הסיפור שסופר באימייל:
"הכרתי את אותה קרוב שלכם של העסק טוב על פי רוב. ארשה לעצמי לספרא סיפור בעלי אשר הוא סיפר לנו בדבר עצמו. [הוא שאל השירות העובדות אני בהחלט משתלם ואמרתי לו שאני התלמיד את אותן מסכת יבמות, מסוג לא קל וקשה למדי]. הנו אמר שבתום המלחמה, זה נהיה שלד מהיבט של פיסית ורגשית והטיל כל ספק בשפיות דעתו. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו, הנו השיג עותק של התלמוד וזהו נקרא במקרה יבמות. משמש פתח את הפעילות והתחיל ללמוד. כשהוא ראה שהוא יהיה יכול לערוך מעקב כעבור החפצים – או אולי כמו למשל שניסח בכל זאת ביידיש, "איך הוב זיך גקנט ראוריינטירין [יכולתי להתאפס על עצמי]', נקרא ידאג אשר הוא שפוי".
החזקתי את אותו הטלפון שלי בידיי הרועדות, דמעות זולגות במורד לחיי. רק אתמול, בגינה שקטה בליבם שומקום, בכיתי על קרובי משפחתי המנוכרים, בדבר הצורך לקבל כעת שיקום מאבי שמת צעיר ממחיר השוק לכן הרגשת הריחוק שלי מא-לוהים. אילו שימשו האנשים וההוויות שחסרו לכל המעוניין במערכות.
והיום, קיבלתי רעיון מכל אחד כל מה.
במקרה ש א-לוהים פה בחיי? וכדומה דבר. ויחד עם יתר על המידה מה שקורה באירופה המטורף הנ"ל של החברה שלנו, הנו לוקח את אותן היום ולשמוע לכאב של העסק ולשלוח לכל אחד מסרים מתוקים בנושא בדרך זו שהוא בטבע איתנו כל הזמן.