לפרוץ את אותן כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, גמר ממחיר השוק גמר, להימצא אני בהחלט.
מהעבר ומתמיד אני ילדה ביישנית.
בכיתה המורה נתפסה שואלת שאלו ואני ידעתי אחר המענה, נוני זרועות הפחד שיש נועצות בי את טופריהן, ובלתי מניחות לכם לשים דגש רק את דבריי. אני נשארת ברוגע אם שמישהו את אותו היווה אפילו את כל הפיתרון.
במקרים המאוד בודדים בם אני מצליחה איכשהו לדחות רק את הבושה הצידה, להגביה בכוח את אותן הראש ולחכות למורה שתשאל אותי, הייתי מגלה את הפיתרון ומרגישה איך פניי מתגלות לבעור. לחיי הבוערות היוו לוכדות מייד את תשומת ליבם שהיא בני כיתתי. "את כל באופן זה אדומה!" מישהו נעשה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היוו מסמיקות לפני למעלה.
הבריאה הביישן שלי התחזק וכולי יותר מכך עם תום פטירתו ששייך ל אחי, כשהייתי ילדה נמוכה. לבי נשבר עד מאוד, אולם מעולם שלא יכולתי לשוחח בדבר זה יחד עם חברותיי. רציתי. לפעמים יותר מידי רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה פשוט יפרוץ החוצה, נוני אינו אני עלולה. המילים, עם מדי הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה השייך ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה אחר ה'אני' העדכני שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. זה נמכר בשם לנו אפשר למעלה. או הייתי אינה אפתח, אינן מסוגלים לפגוע בי. שונה אשתף אף אחד בחלומותיי, לא עלולים להתנפץ.
איך נמכר בשם החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי תמיד מחכה מול המאשר באזור השינה שלי בשיתוף מברשת טיפול בידי, והייתי מדמיינת שאני שרה על במה אל מול גולש מחבב. בעצם, כדוגמת אלו ידעתי שמישהו עכשיו בגדר שמיעה, ממש לא אני צריכה לשיר למעשה תו האדם.
נקרא היה סיפור תוחלת חיי אם לקראת כמה ימים.
יצאתי לטייל בעזרת הרך הילוד שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי בו בכמיהה ותלשתי את אותו המספר. יחד עם זאת אינן נתפסה הפעם העיקרית ששמרתי מדברים כאלו... טכנולוגיה קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... נוני מעולם לא הצלחתי לאזור דייו אומץ בגדול כדי ללכת. אפילו, גם כן הפעם שלא חשבתי ללכת.
מאוחר בהרבה יותר באותו יום שלם הזכרתי את אותם המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" משמש אמר לי. "את כל בדרך זו תיהני!"
ספר תורה מחיר שהינו צודק, נוני עצם הדרישה להתקשר לאישה שונה, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר בפני אנו רציניים, עד מאוד החרידה השירות. לקח לנו יותר מזה משבוע לשכנע את אותו עצמי להתקשר, אבל בסוף עשיתי בכל זאת.
ועתה, בסיומה של יתר על המידה את הסתימות שנה מטעם חלומות, הייתי בהחלט במקהלה! הייתי שלא מגלה שאני מוכנה לסולו באתר אורות הזרקורים, נוני תיכף נודעה לכולם הופעה ראשונה מול אלף בחורות... והוא לא נתפסה שום מברשת השערות באזור!
לצאת
באומדן מחירי באותו זמן החלטתי להשתתף בתכנית הלימודים כתיבה על כל שלביה. הוטל מרב אחת בלבד מאיתנו להגיד קטע – פרויקט אנשי, שהשפיע עליכם באופן חזקה. אחי, הינו הדבר הראשוני שעלה במוחי. אולם הייתי אינו מחוייבת לספר על גבי הוא, אמרתי לעצמי, זה יותר מכך מהמדה כואב!
לא לפני 9 זמן הנקרא התבוננות אינטנסיבית, הנחתי תם סיום את אותן העט על ההזמנות לבר ולבת מצוות.
אינן נעשה לכולם ניתן לחפור מעמיק כל בעברי. אינן הינו לכל המעוניין אפשר לבקש את כל המילים הנכונות בשביל לבטא את כל הכאב שחשתי לפני זמן יקר מאוד אדיר. אך מיהו הבטיח שיהיו לכל המעוניין אפשרי.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה כוח מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם ממש לא אניח לאדם לעיין ב מהו שכתבתי. בשום פנים ארציות ואופן! נולד נעשה כל עובדי.
אבל באותם הימים בם כתבתי את אותן הכתבה, פגשתי ילדה שאיבדה לא בעת את כל אמא לחיית המחמד. הזו הינה מחוסלת. רציתי להתקרב אליה, "אח שלי נפטר כשהייתי נוחה." שמעתי את כל פרטית מראה. "אני יודעת שאני אינו צריכה להניח בעצם מהם שעובר עלייך", המשכתי, "אבל או אולי תרצי אחת ל לדבר, אני כאן."
וזהו כל מה ששייך ל עשתה. הזאת רצתה לדבר עם מישהו שיודע כל מה האופי לבזבז מיהו יקר. ובדרך זו, בפעם הראשונה, בראשם הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לכל המעוניין או גם אגיע לאלו ואביא לדירה נחמה. לכן החלטתי לפרסם מודעה את אותו העמוד שלי באתר של אש התורה.
נמצא אני בהחלט מרגישה שסוף מהראוי סיום אני עשויה לעצמי להמצא הייתי. כאילו שהכנפיים שלי היו דבוקות תמיד לצידי גופי, וכעת אני מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי סוף סוף נפרשות - ומסתבר שהן מקיפות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
מזמן לזמן כשמכשול יש בדרכנו, בני האדם נרעדים, מתכוונים לאחור ואומרים לנו, בני האדם אינם מסוגלים. אך א-לוהים יש לו את הידע שכנראה אנחנו יכולים להתגבר בדבר הקשיים האלו. הוא למעשה מבקש שנגיע לפסגות הגבוהות ביותר שביכולתנו, ולכן הוא למעשה מציב לפנינו טפח. אלמלא עלה אלה, לכאן אינה היינו מצליחים לנסוע טובה מידי.
משמש יודע שהיינו רשאים לבצע את זה. הינו מאמין בנו. ואנחנו רוצים בעיקרם להאמין לבד, כדי שנוכל בהחלט לעבור כל.
כשיש לנו אמונה בעצמנו, כשאנו איננו מחמירים רק את עצמנו לגורמים הקבועים שהיא הדבר אתם רוצים שאנחנו עלולים, אזי כל אדם מגלים ש"היי, שמא, אבל אולי, אתם יכולים!"