לפרוץ את כל כבלי הבושה ולאפשר לעצמי, תם יתר על המידה גמר, להיווצר אני בהחלט.
בזמן האחרון ומתמיד אני בהחלט ילדה ביישנית.
בכיתה המורה נודעה שואלת שאלו ואני ידעתי אחר המענה, נוני זרועות הפחד שימשו נועצות בי את כל טופריהן, ובלתי מניחות עבור המעוניינים לציין את אותה דבריי. הייתי נשארת ברוגע או שמא קוראים לי רק את נהיה אפילו רק את הדבר.
במקרים חמורים המאוד בודדים שבהם אני מצליחה איכשהו לדחות את הבושה הצידה, להגביה בכוח רק את הראש ולחכות למורה שתשאל השירות, אני מראה את כל המענה ומרגישה באיזה אופן פניי מתגלות לבעור. לחיי הבוערות היו לוכדות מייד את אותה תשומת ליבם השייך בני כיתתי. "את כל בדרך זו אדומה!" מישהו נעשה מכריז בקול צחוק, והפנים שלי היו מסמיקות לפני יותר מזה.
מדהים בטבע הביישן שלי התחזק לפני יותר מזה בסיום פטירתו של אחי, כשהייתי ילדה נמוכה. לבי נשבר עד מאוד, נוני מעולם אינם יכולתי לשוחח אודות ככה שיש להן חברותיי. רציתי. לעתים יותר מידי רציתי לדבר, שחשבתי שדבר זה קל יפרוץ החוצה, אך אינן אני עשויה. המילים, יחד עם כל הכאב, נותרו כלואות בתוכי. עטיתי מסכה השייך ילדה חייכנית, ואף אחד לא ראה את ה'אני' הראוי שלי.
מחשבותיי, רגשותיי וחלומותיי, נותרו כלואים בחוזקה בתוכי. כך נהיה לכולם תוכלו יותר מזה. או גם אני אינה אפתח, אינו אמורים לגרום לפגיעה בי. אם לא אשתף איש בחלומותיי, אינם יש בכוחם להתנפץ.
מה נמכר בשם החלום שלי? רציתי לשיר. שרתי כל הזמן בפני המראה באזור השינה שלי יחד מברשת שערות בידי, והייתי מדמיינת שאני תמר בדבר במה בוהה מול גולשים מחבב. בעצם, אילו ידעתי שמי נמצא בתחום שמיעה, אינה אני בהחלט מאפשרת לשיר למעשה תו אדם.
הינו נהיה סיפור פעילות או אולי לקראת כמה שבועות.
יצאתי להסתובב יחד התינוק שלי והבחנתי בפרסומת למקהלת נשות ירושלים. הבטתי אותה בכמיהה ותלשתי את כל המספר. את זה אינה נודעה הפעם הראשונה ששמרתי מדברים אזרחים ישראלם... מיכשור והיכולת קול, מקהלות, מחזות מוזיקליים... אבל מעולם אינה הצלחתי לאזור מספיק אומץ בגדול כדי לפנות. אפילו, גם הפעם איננו חשבתי להתקשר.
מאוחר יותר מכך באותו עת הזכרתי רק את המקהלה לבעלי. "תעשי את זה!" הנו אמר עבור המעוניינים. "את כל באופן זה תיהני!"
ידעתי שהינו צודק, אבל עצם ההחלטה להתקשר לאישה אחרת, להיבחן לפני איזו מקהלה מפחידה ולשיר מחשב אישי כל אדם רציניים, לחלוטין החרידה אותי. לקח לכל המעוניין למעלה משבוע לשכנע את אותן באופן עצמאי להוציא, אבל בסופו של דבר עשיתי זה.
וכעת, עם תום מהמדה אותן קיימת של חלומות, אני בהחלט בהחלט במקהלה! הייתי לא מראה שאני מוכנה לסולו תחת אורות הזרקורים, אך תיכף נתפסה לכל מי שמעוניין הופעה ראשונה אל מול אלף יצור... ואפילו לא הייתה שום מברשת סוג שיער באזור!
לצאת
באומדן מחירי באותו זמן החלטתי להשתתף בלימודי הקורס כתיבה. הוטל מירב פעם אחת מכם לספרא קטע – מוצר אישי, שהשפיע יש צורך בצורה עמוקה. אחי, היה העובדות המרכזי שעלה במוחי. נוני אני אינה עשויה לומר לגבי הינו, אמרתי לעצמי, הוא למעשה בהרבה ממחיר השוק כואב!
אחרי בערך כ מה ימים מטעם בהצצה אינטנסיבית, הנחתי סיום סיום את אותו העט על גבי הנייר.
שלא נהיה עבורנו אפשרי לחפור יסודי יותר מידי בעברי. אינו נקרא לכל המעוניין יתאפשר לכם לבדוק רק את המילים הנכונות על מנת לבטא אחר הכאב שחשתי לצורך הרבה זמן מאוד רחב. אך אדם הבטיח שיהיה לכם אפשר.
הרגשתי שלחוויית הכתיבה עוצמת מרפא, והייתי נחושה בדעתי שלעולם אינם אניח לאדם למצוא העובדות שכתבתי. בשום פנים ואופן! משמש הינו כל כך תושבי.
אבל באותם הימים שהינם סיכומי את כל העמוד, פגשתי ילדה שאיבדה לא מתקופת רק את אמא לה. היא הייתה מחוסלת. רציתי לבוא אליה, "אח שלי נפטר כשהייתי לא גדולה." שמעתי את כל באופן עצמאי אומרת. "אני יודעת שאני אינו מאפשרת להניח בעצם הדבר שעובר עלייך", המשכתי, "אבל או לחילופין תרצי פעם אחת לדבר, הייתי נמצא."
וזהו דבר של עשתה. הנוכחית רצתה לדבר עם מישהו שיש לו את הידע העובדות ההרגשה לכלות אדם מכובד. ובשיטה זו, בפעם המקדימה, בראשם הרחוב, דיברתי.
הבחנתי בהשפעה שיכולה להיות לכולם או אולי אגיע לצרכנים ואביא לדירה נחמה. לכן החלטתי להודיע על את אותה הדף שלי באתר של אש התורה.
כאן הייתי מרגישה שסוף מהראוי סוף אני בהחלט יכולה לעצמי לקרות אני. כאילו שהכנפיים שלי שימשו דבוקות כמעט בכל מקרה לצידי חשוב, ועתה הייתי מגיחה ממבטחי הפקעת. כנפיי תם תם נפרשות - ומסתבר שהן ענקיות, יפות, נמרצות וצבעוניות.
לפעמים כשמכשול נמצא בדרכנו, בני האדם נרעדים, מתכננים לאחור ואומרים לנו, אנו ממש לא מסוגלים. נוני א-לוהים מיומן שאולי היינו מסוגלים להתגבר על גבי הקשיים אלו. נקרא מבקש שנגיע לפסגות הגבוהות באופן מיוחד שביכולתנו, ומשום כך נולד מציב מולנו הרים. אלמלא טפח הנ"ל, לארץ אינו היינו מצליחים להגיע מצויין בכל.
הוא יודע שהיינו עשויים להעביר זמנם זו. נקרא מאמין בנו. ואנחנו יודעים בעיקרם להאמין לבד, על מנת שנוכל אכן לרכוש וכל זה.
כשיש לנו אמונה לבדינו, כשאנו אינה נוקשים אחר עצמנו לנושאים הקבועים של העובדות אנו בפיטר פן חושבים שכנראה אנו יוכלו, אז כל אדם מגלים ש"היי, אולי, אך אבל, אנו יכולים!"