הגדרתי את כל עצמי ככנרית, אם שתאונת תחבורה ריסקה אחר דרך.
בטווח גיל 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, במידה ו שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שאליהם, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. שמא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף נוסף על כך בשיעורי הפסנתר. ובדרך זו אני בהחלט צועדת כל כך שבוע להמשיך פסנתר, תוך שימוש אחי ואחותי.
באומדן בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בה זאטוטים יכלו להגיע ולהתנסות בכל מיני משאבי נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותו הדבר שעתיד היה להפוך לאהבת חיי: הכינור. את זה היתה חיבה ממבט מכריע ביותר. בסמוך ידעתי שאני אלמד לנגן בעניין הכלי הקסום הוא.
במבט לאחור, אני בהחלט אינם זוכרת הרוב מהחיים שלפני הכינור. עוד לפני הגיעם לגיל 8, בחרתי את אותה מטרת חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נעשה איכות החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. אליכם אינן אשכח מה הקהל נעמד בנושא רגליו והריע לכם בפעם הראשונה שבה ניגנתי כסולנית. הנו קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן קבוע את אותו השיעורים כל שבוע, היוו עמוסים בתזמורת הילדים המוזמנים. העתיד נמצא מבטיח וללא ספק.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני באמצע שנות העשרים לחיי, כל אלו התחלף בן זמן. יצאתי מהסטודיו ששייך לו שלי, ונהג פנה שמאלה אל יחס שלי, ובאותו הרף עין, באותו זמן השייך התנגשות, מסלול את החיים של התקדם לאורך זמן. מהם שעמלתי אודותיו יתר על המידה חיי, נעצר עם במדינה תאונה.
תמיד לא הרבה זכור עבורינו מליל התאונה. עם עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים בידה. אני בהחלט מוצאת את כל עצמי מצטמררת כשעברתי בתוספת ל אורות מהבהבים או שברי מתכת מחוצים בצידי האפשרויות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שקיימת עבורנו, אני בהחלט זוכרת אחר איש החילוץ אפילו לכולם, "אוי מותק, לתוך תסתכלי על העור הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. הזרוע הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן ששייך ל S בתחום הנקרא יד. אני בהחלט זוכרת גם את אותו הנסיעה באמבולנס, כל מה צרחתי חזור, "אני כנרית! אני בהחלט כנרית!" הכאב נהיה כאין וכאפס לעומת הפרקטיקה אינו יכולתי להניע את אותם ידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם ידינו שלא נותרו למעלה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף האם צריכים להיות נעצו ברגים אפילו. נדמה לנו שהוא מי. ניתוח נוסף. לרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. סוג של רביעי. הכאב משך בעוצמה ענקית. אני בהחלט חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הכתלים מולי קשורים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לרכוש דבר חשוב את נודעה תהיה זמן של תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה אם העצם. הכינור שלי מושג על אודות השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. שיש עת בתוכם הבטתי בה בקנאה, פעמים אלו ואחרות מלאה בכעס.
הטראומה מטעם התאונה באה לידי ביטוי באספקטים לא מעטים – או לחילופין על מנת איך ממש לא מצאתי בעיה להתגורר בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. שאין בהם הכינור, אינו היווה לכולם שום דבר. אינם יכולתי ליטול את אותה הצער בדבר האבדן השייך אלו שהייתי. איננו מצאתי מצוקה בכלום, הרעבתי את אותם באופן עצמאי אם קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נקרא לנו יותר אפשרי להתמודד בעזרת הרעב, מאשר בעזרת התוצאות השייך מהו שקרה לזרועי.
אולם פריט בתוכי לא השלים בשיתוף הנסיעות התכופות למוסד החולים כתוצאה האנורקסיה. אי בו עמוק מבפנים, אינם יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים פרויקט לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותו נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו השייך יומן הא.ק.ג זוחלים לגבי מהותי, ניגש אלינו רופא קשיש ואמר, "אני עובד ברפואת חירום באופן מיידי 20 שנים, ומעולם לא ראיתי פיקוח על דם מהסוג. לא כדאי עבורינו כמעט כל דבר מה למה הלב שלנו גם פועם".
ובאמת, כמו כן אני ממש לא הבנתי את זה. במהלך שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי קל לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לתופעה זו לא קיימת תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, אפי' המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו השניה ראיתי הבהוב הנקרא נוכחות הא-ל. אודות מה הלב שלי וכו' פועם? שוב אותה רמה מטרידה, דרישה גבוהה יותר?
הקונצרט אחר
אילצתי את פרטית להמשיך הלאה, להתחיל יאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את כל ביתית באופן ידנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את אותם שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הנישות את אותם חוקי החומר ואלו את אותן הלכות הכשרות, רק את החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה זמן רב הסתבר לכולם לצערי שלעולם שלא ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לנו לחזור לקריירה שלי. אחרי הניתוח השישי הכאבים היוו וכו' אפקטיביים. בכלל הפעולות היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות אם תבקשו את דעתי. ליטוף הכלבים שלי היווה גורם לי לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה במדינה עבדתי כפקידה, גרם לנו ייסורי תופת. 5 שנה אחרי התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור, שמשמעותו איחוד יתר על המידה עצמות כף עורינו הזעירות לעצם פעם מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתקופת עצם היד. אליכם איננו אוכל להניע מחדש אחר מפרק כף עורינו. העדר היכולת שלי לנגן ממש לא יהיה רלוונטי לפני לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על אודות היכולת הפיזית להניע קשת בדבר המיתרים.
ללון שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק מגוון למען להיות אתי. היא התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את כל הכינור על מנת להיפרד שממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה מספר קיימת, אינו שימשו הנ"ל הניואנסים שחסרו בנגינתי, או גם הזיופים זאטוטים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי נולד כבר ממש לא נקרא מקרה מסוג ניסיון לנגן את אותו צ'ייקובסקי באופן ממשי מקצועי. באותו רגע, היתה עכשיו הוא רק זוגיות רצינית שאבדה. זאת היתה פרידה. ניגנתי לצורך ביצוע 3 זמן קבוע, כשאני חיה מאריך את אותם עשרים הזמן בעת האחרונה במערכות, והקשבתי לבכי השקט הנקרא אמי מבעד לקירות פינות.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותן לימודיי בנכס הצבע למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור המצווה של ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לאדם מושלם. קיבלתי הזדמנות שנייה לגור, והתחלתי לבחון את אותן החיים יוצאת דופן. הבנתי שלהיות כלואה באוויר אימונים תוך כדי 10 ימים ביום ולהביא את הקונצ'רטו ה-3 לכדי גדולות, על מנת שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, הנו ממש לא הוא חיי אדם שלמים. הייתי מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט מגלה לצרכנים שלא קיימים ברחבי אירופה הרגשה לדוגמה להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לי טקסטורה משתנה הנקרא חיבור - לצחוק ולבכות בעזרת ידידים אמיתיים.
הייתי זוכרת איך הייתי מגלה בעודנו ילדת יום הולדת שאנו נשנה את הבריאה ידי ההנאה שהיא המוזיקה. ציטטתי את אותן תורו כמו תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי התיקון של מפחית עבור כל היאוש שבחיים.
כעת יש עלינו עבור המעוניינים תוכנית מיוחד לשינוי. יש עלינו עבורנו פועלים שלמים בקדושה מטעם מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך אני מסוגלת לסייע לסדר את אותם אמא אדמה דרכי בהרבה יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להפוך האמנות לשלמות מיד אינן מניעה את העסק, ובמבט לאחור, הייתי רואה במדינה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. במקום זה, אני יוצאת מעצמי לראות מקרוב את אותו הסובבים אותך, מקפיד לדאוג מי חיוני בייביסיטר או אלו זקוק לחלה יום יומי. תרומותיי משפיעות לגבי חייהם השייך נעבר לכך בצורה ניכרת וכולל.
שש וחצי שנה עם תום התאונה, אני חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא מובן המלה. עלינו לכל המעוניין חברות, אתם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני נוסעת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. הייתי יורדת לאריחים בשיתוף הכלבים שלי ומשחקת איתם, בשטח שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את אותם האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואפילו לא אקסלוסיבי כשמות.
אנו צריכים זמן רב בם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית ספריו, בו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. סופר סת"ם איטר בכל עת אני בהחלט נוסדה ומודה לקב"ה שנתן לכם נשימה וחיים חדשים. במרבית עת, אני בהחלט מברכת את כל אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה עמוק בלבי שהחירות באה איתי ע"י הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את אותם פעילות ולהפכם לסימפוניה חיה.