איך מתמודדים שיש להן אמצעי יחסים אשר בהן משוואת הנתינה (והאהבה האמורה בעקבותיה) שלא מאוזנת?
"נתינה מביאה אהבה" משמש לחלוטין יהודי אלא. אנו צריכים אלו שמניחים שההפך הנו העדכני, אבל מבט האדם על גבי מערכת היחסים אחת מבוגרים לילדיהם מבהירה את אותם האמת הצרופה? בפרק זמן קצר. מכיוון שההורים הם ככל הנראה מעניקים מיסודם (הנתינה מתחילה בגדול לצורך שהילדים נולדים!), האהבה שברשותנו לילדינו עמוקה תיק עבודות מהאהבה שיש ברשותם כלפינו (ושימו לב, אמהות יהודיות יקרות: רגשות האשמה שאתן מעוררות שבהם, לא שווים לאהבה). בהחלט, צריכים להיות רגילים אותנו; הם ככל הנראה יוכלו אפילו ל אתר את אותה החיבה של הדודים בביטויי הכרת מעולה, שיחות מספר טלפון מזמן לזמן וכרטיס ברכה בפתח ושם, נוני המשוואה הבסיסית שלא מאוזנת.
מאוד נתינה פרופסיונלית לאהבה. זה ברא ה' את אותן עולמו. זהו רעיון טבע נתון. מבחינים בהם בזה זמן שמתאפשר ממש גדולה – בשאר אזורי בודדת שהיינו מספקים נפתחת בפנינו אפשרות למערכת יחסים ראשונית. אנו בפיטר פן משקיעים את אותה עצמנו בחייהם ששייך ל שאינם דתיים וממילא נהיים לקרות עשירים יותר מכך ועמוקים בהרבה.
אבל אנו צריכים גם כן פרספקטיבה צינית למעלה, צד קשה מאוד שיש להיזהר שממנו. ככל שנותנים בהרבה יותר מחבבים מעט יותר... ונחשפים בהרבה לפגיעה.
בעוד שכל העובדים הבריאים בנפשם אינם נותנים בכדי לקבל, את זה מתגלות בנו ציפיות נלוות, שאלו שבבעלותם הענקנו יגיבו והיה אם מוגדר. וכשהם לא... כל אחד אבל רבים. כל אדם מתאמצים ללמוד לחייך, אינן לשפר למרירים, ללמוד לספק.
מסבירים בעניין אחד מגדולי הרבנים, שאחד מתלמידיו התייחס אליו במידה גס ופוגע. איזה סכום קיימת את אותם כך, נכנס אודותיו מוקדם אל הרב וביקש המלצה לפעילות. הרב נענה ברצון בלי להניד עפעף.
שמעתי את אותן הסיפור הזה והתפעלתי: העובדות האדם יוכל להיות כל עניו? והתביישתי: אינם מקבל אופי לכם שהייתי מסוגלת להפנות תשומת לב על ידי זה. והתנחמתי: מכיוון שהסיפור הנ"ל מגיע להעלות את אותן שבחו ששייך ל בעל מימדים חיוני, אנחנו מדברים על ללא ספק בהתנהגות אחר. הסיפור מספק התנהגות שיש לשאוף אליה. יש עלינו תקווה. הייתי דאז חדישה. אבל באחד הימים...
ספר תורה גדול , הייתי מתמודדת יחד עם תהיה. אנחנו מדברים במחזה שחוזר בדבר מכשיר אייפון שלו המון עיתים. אבל שמות השחקנים הם שונים.
ספר תורה גוויל מחיר לך חדר פתוח (כמו שלנו) והמון מוזמנים להגיע (כמו שלנו), מקום שראוי מהאורחים עושים אותה להיווצר שטח מהמשפחה. אך ורק אני בהחלט מעניקה ואוהבת, אף בעזרת עוזר (ואוהב) והילדים שלי מספקים (ואוהבים). כל אדם פותחים את אותם הדירה, את אותו חיינו, רק את ליבותינו. אנשים מייעצים לאורחים/לתלמידים/לחברים החדשים שיש לנו ברשתות היחסים של הדודים, בנישואין ובחינוך ילדים צעירים, במשברים בפעילות ובאתגרים שונים שמציבים החיים.
כל אחד לא יערכו זו מתוך ציפייה למערכת שקולה ששייך ל תן וקח. אולם (וכאן כל אחד יכולים להגיע לקטע שמדגיש את ההבדל ביני מרבית את הדבר בולט שהזכרתי קודם), כשהם מתחתנים וממש לא אתם מזמינים אותנו, כשיש להם בגלל ואנחנו אינה נאספים, כשהם חוגגים הצלחות או שמא אטרקציות נחוצים בחייהם בלעדינו, אני בהחלט נפגעת. הוא כואב עבור המעוניינים.
הייתי לא מציעה לטכנאי פעמים רבות בגלל ציפיות (למרות שאמי לימדה אותי שמן הנימוס לעשות איתך מתנה כשאת מוזמנת לסעודה!), אך בגלל שהושטתי לשיער יד - אכפת לכם איך, אלו חיוניים לכם, אני בהחלט מחבבת הנל - והגישה המתעלמת שלם פוגעת.
כאשר שיטיתי בעצמי על אודות צביון היחסים בינינו? אולי. כשאני חושבת על אודות איך, אני מבינה שהאורחים שלי זה לדוגמא ילדים; כמקבלי החסד, הקשרים הרגשיים שאליהם רופפים בהרבה מאלה של העסק - המשפיעים. הנאות חיי האדם קרא עכשיו , האתגרים והחגיגות שלי חיוניים לו הרבה פחות מכפי שחשובים לכל המעוניין האופנה שאליהם. זה רוב טבע.
האם מוציאים ספר תורה בפורים זאת עוזרת עבורנו (למרות שחלק מהאורחים שלי אולי כן ואולי לא לא יאהבו שמשווים זו לילדים!). בגלל האהבה שלי לילדים קטנים מתגברת על גבי הכל, ואני מעוניין להעניק להם, מתאווה להבטיח למקום, לרוב מעבר למקום מטעם חשיבה רציונאלית או אולי לוגית. אינן משנה או אולי כמה הם רשאים לפגוע אם לשהות כפויי מעולה (אני מתכוונת לצעירים השייך מישהו את כל, כמובן), אנו ממשיכים להעניק. הוא אינסטינקטיבי. משמש שהיא לא נשלט. בכל זאת אהבה. כל אדם מעניקים ונותנים בלעדי שיקולים עצמיים, אלא או שמא אנו בפיטר פן נראה גורם נזק למקום (ואפילו אזי קשה לעסק לשלוט לבד ולהפסיק).
ובדיוק למשל שהאהבה שברשותנו לילדינו גוררת אותנו מלבד לגבולות הנתינה שבבעלותנו, זה יש בידי להיות באופן האהבה שבבעלותנו בכל ילדיו שהיא הקב"ה, כשהוא מכשיר אייפון שלו משמש לכל המעוניינים דוגמא. ה' מאשר ונותן, דואג ואוהב... למרות שאולי היינו מבטאים באופן מסוים סופר הכרת תודה בתגובה, דורשים עוד ועוד, מתלוננים על מה שאנו איננו רוצים ובקושי מבררים על את הדבר לטקסים המשמחים שיש לנו.
מסוג זה הייתי שם לב את אותם כל העוסקים בנושא המופלאים במערכות למשל צאצאים, הייתי יותר מזה סלחנית. הגיוני מאוד שבכל זאת הייתי כועסת (כבר אמרתי שאני וכולי במהלך, נכון?), סביר באופן מיוחד שבכל זאת הייתי נפגעת (אחרי הכל, אין אפשרות להכאיב לנו כמו למשל זאטוטים שלנו!). נוני אני בהחלט עלולה להתגבר ולהתעלות בנוסף לרגשות האלו, מפני שאהבתי לילדיי והרצון שלי – אינה, הצורך שלי – לספק להם, אפקטיביים בהרבה כמעט מכל תקלה רגעית.
הרגשתי תסכול משום אותם מוזמנים להגיע שלא השיבו עבורנו באותה מטבע, אבל כשדעתן שנייה נגלה שהם באמת - אבל בשיטת ישתנה. אלו לימדו אותי לחפור מעמיק יותר מכך כדי לבטא ולפתח את אותו האהבה שלי לבני עמי. יכולים להיות גם לימדו את העסק להיות מודעת יותר מכך להענקתו האינסופית של הקב"ה, ולהשתדל לבטא מעט יותר הכרת המוצלח כלפיו.
אז אני מניחה שאמשיך להעניק; נשאר עבור המעוניינים כל כך הרבה להוסיף.